אלעד: בוקר טוב ג’ון.
ג׳ון: בוקר טוב אלעד.
ברוך הבא לישראל. אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות על מנת להבין טוב יותר את ההוראה שלך. לטענתך, יש לנו מספר רמות של מודעות: מודעות ברמת האישיות שלנו, העצמי שלנו, הלב שלנו וההוויה שלנו. תוכל להסביר מהי כל רמה?
כל הרמות הן צורות שונות של מה שאנחנו באמת. מה שאנחנו באמת זה משמעות. מבחינה רעיונית די קשה לרדת לעומק המושג “משמעות”, קשה לתפוס את זה באמת. קל יותר קל להבין את זה בתור משמעות של משהו מסוים. אבל משמעות, בפני עצמה, היא מה שאנחנו באמת. הצורה האמיתית ביותר שמגבשת את מה שאנחנו באמת היא ההוויה. ההוויה שלנו היא צורה מושלמת ומדויקת, יחד עם כל החלקים שבה, והיא מהווה את מהותנו האמיתית. בנוסף, יש לנו גם את הפנים שלנו. חלקינו הפנימיים שמהווים את העצמי שלנו. בין העצמי לבין ההוויה ישנו הלב שלנו.
הלב הוא המרחב הראשון בו אנחנו יכולים להיות זהים לצורת ההוויה שלנו, או שונים ממנה. בלב שלנו אנחנו יכולים להיות סגורים ונוקשים או פתוחים ורכים. כשאנחנו סגורים ונוקשים אנחנו קשורים ל׳עצמי׳ שלנו. התגוננות עצמית או נוקשות ב׳עצמי׳ מתבטאים באופן מיידי בלב. כשבלב אנחנו פתוחים ורכים המודעות שלנו הופכת זהה לצורתה האמיתית ביותר, היא חוזרת להיות זהה להוויה שלה.
האם תוכל להסביר בדיוק מהי המשמעות של ה׳עצמי׳, של הלב? כדי שאנשים יוכלו להבין מהו בדיוק ה׳עצמי׳?
ה׳עצמי׳ הוא הצורה הלא מתואמת שלנו. זוהי רמה של צורה שזמינה לנו, זוהי רמת צורתיות מורחבת. למרות שה׳עצמי׳ הרבה יותר מוגדר בצורתו מההוויה שלנו הוא עדיין החלק הלא מותאם שלנו. ולכן ה׳עצמי׳ שלנו אינו כמו הווייתנו. ה׳עצמי׳ הוא שילוב של מעט מההוויה האמיתית שלנו יחד עם צורות שונות של כוח: הרצון שלנו, הרגשות שלנו, המוח שלנו, המחשבות שלנו. כל אלה הם דברים שלא מתפקדים באופן זהה לאופן שבו מתפקדת ההוויה שלנו.
אוקי. אז האדם הממוצע בעצם חי את חייו באמצעות ה׳עצמי׳ שלו? דרך ה׳עצמי׳ שלו?
כן.
בדרך כלל, אנשים אינם מודעים להוויה שלהם?
כן.
אז אם מישהו מאזין עכשיו לשיחה הזו, סביר מאוד להניח שהוא מגיע מהסלף שלו, מה׳עצמי׳ שלו, על מנת להבין את השיחה?
זה מה שטבעי שיקרה כשאנחנו מקשיבים למשהו. מה שמוכר לכולנו זה הלב שלנו. ברגע שיש פתיחות ורכות, ברגע שהלב פתוח ורך, הפתיחות והרכות הזאת הם מצב הווייתי זהה להוויה שלנו.
אז אם מישהו מגיע מ׳עצמי׳ ורוצה להתחבר להוויה שלו, עליו לעבור קודם דרך הלב?
כן.
אז איך אפשר לעשות את זה? לפנות מהמחשבות והרגשות הרגילות שיש לבן אדם ב׳עצמי׳ שלו אל הלב ומשם אל ההוויה?
פשוט על ידי פתיחות ורכות. השימוש במוח שלנו, במחשבות, בתחושות וברגשות יכול להיות מעורבב או אפילו בכלל לא זהה למה שאנחנו באמת. לעומת זאת ברמה של הלב, כשמרכז הלב שלנו נפתח ומתרכך אז אנחנו נהיים בדיוק כמו ההוויה שלנו, וכל זה מתהווה לתוך הפנימיות שלנו וה׳עצמי׳ שלנו ואז יש שינוי כיוון: מהיקשרות לעוצמת הרגשות שלנו, המוח שלנו, והמחשבות שלנו, שינוי כיוון מכל זה לפתיחות ורכות פשוטות מאוד ושחרור כל סוג של נוקשות. כשהמודעות מגיעה לרגיעה היא נפתחת ומתרככת באופן טבעי, ברמת הלב. כשהמודעות מתכווצת ולא נרגעת היא מזדהה עם החוויה של הרצון ב׳עצמי׳ ואז נוצרות כוחניות ונוקשות ברצונות שלנו, ברגשות שלנו ובמחשבות שלנו. המצב ההווייתי הנוקשה הזה אינו דומה כלל למה שאנחנו באמת. אז גם אם זה אולי מציע לנו הגנה ברמת העצמי׳ ודרכי תגובה ב׳העצמי׳ שלנו, זה מגביל את העומקים והאווריריות של יכולת ההיענות האמיתית שלנו למצב. כדי שתהיה היענות אמיתית במצב מסוים צריכה להיות רגיעה של המודעות. כשהמודעות נרגעת ישנה פתיחות ורכות טבעית.
אוקי, אז אנחנו יכולים לומר אולי שהעצמי׳ מתבונן תמיד החוצה אל עבר הנסיבות בחיים ואנשים אחרים והוא מגיב ישירות אליהם. מה שאתה מציע הוא בעיצומו של מצב כזה, של ויכוח, לא להביט החוצה אלא להתבונן פנימה אל הלב ואז להירגע בלב?
להישאר בפנים ובזמן שאנחנו בפנים, במקום להיסגר, להתקשות ולהתכווץ, פשוט להירגע.
יש דרך מסוימת שבה אנשים יכולים לדעת שהם אכן נרגעים? כי בדרך כלל אם אתה מנסה להירגע במצבים מהסוג הזה, ייתכן ותרגיש כאב. זה מאוד קשה להירגע בעיצומו של כאב.
כשהמודעות היא כנה, המודעות יודעת להירגע. המצב הטבעי של המודעות הוא מצב של רוגע.
אבל עבור רוב האנשים זהו אינו המצב אליו הם רגילים.
נכון. אנשים יכולים לחשוב “אני יודע, יש לי כעת את הידיעה להירגע אבל אני לא יודע מה עליי לעשות”. בוודאי שהשאלה נשאלת מהעצמי׳ שלהם אבל זו הדרך היחידה איתה הם יודעים להגיב. מה הם יכולים לעשות כדי להגיע עמוק יותר?
ברגע שמכירים לעומק באמת ובערך של פתיחות, רכות והרגעות, אז המודעות, שיודעת באופן טבעי להירגע, עושה את זה בטבעיות ברגע של שקט. גם אם אין הכרה כזאת, יש לפחות התעוררות לכך שישנה אמת עמוקה יותר מאשר החוויות שלנו בעצמי׳. וכשיש אהבה לאמת העמוקה הזאת, הקלות מתגברת, קלות שבה אפילו מצב לא רגוע עדיין מגיע בפנים ממקום יותר רגוע, מקום יותר פתוח ויותר רך. כי ניתן ערך רב יותר לפנימיות הזאת מאשר לפנימיות שמאופיינת בסגירות ובנוקשות, ושמתפקדת מכוחניות ברצון, ברגשות ובמחשבות.
מה ההבדל בין מה שאתה אומר לבין אדם שאומר לחברו: “תרגע! פשוט תרגע!”. מהו השוני בין הרגיעה הזו לבין הרגיעה עליה אתה מדבר?
כשמישהו נסער ומישהו אחר אומר לו: “פשוט תירגע”, זה בעצם להגיד לסערת הרגשות להירגע. מה שקורה הוא שאז סערת הרגשות נהיית אפילו עוד יותר נסערת. כי מה שאמיתי ביותר עבור סערת רגשות היא העוצמה של הרגש שנוכח, הנושא שמונח על כף המאזניים, שנחווה כאמיתי. אם מישהו מזמין אדם אחר לעבור למקום עמוק יותר ולא נאמר לאדם להירגע אלא מה שמתאפשרת היא הזמנה להבין משהו עמוק יותר, ויש מספיק זמן עבור אותו אדם להגיע להבנה הזו, אז קל הרבה יותר להגיע לרגיעה, לפתיחות ולרכות והכרה מבפנים באמת שבזה.
זו הדרך הנכונה יותר עבורי, להיות פתוח ורך מאשר סגור ונוקשה?
כן.
ואם למישהו אין את הידיעה הזו? או שזה משהו שכולנו שותפים לו?
זוהי אמת שקיימת בכולנו. אם אתה במצב נסער ברגע שאתה לבד, הדרך הטבעית עבורך אחרי שעברת דרך כל הרגשות ועוצמת המחשבות והתחושות היא לצאת לטיול או לשבת ולהניח לכל לחזור למקומו. בשלב מסוים כולנו לא רוצים לאחוז בכוח ובעוצמה של הרגשות המחשבות והתחושות שלנו. המזג הטבעי שלנו בפרטיות הלב שלנו, רחוק מהנסיבות, הוא להירגע. מודעות טבעית היא רגועה. טבעה של מודעות הוא רוך, פתיחות ורוגע. אם יינתן לנו מספיק זמן, נוכל לעשות את מה שהכי טבעי לנו כמודעות לעשות.